בחודשיים האחרונים, מאז סוף שלב העריכה, כל הפעילות שקשורה לספר מחוברת לנושאים רבים שזו לי פגישתי הראשונה איתם בחיי. כל נושא שכזה דורש למידה ומערב החלטות ורגשות שונים ואני נעה נדה ביניהם, חווה ולומדת ומרגישה שאני מתפתחת בד בבד עם ההתקדמות של הספר לקו הסיום.
אני עוברת מפעילות אחת לשנייה, ממיומנות אחת לאחרת ומלקטת את כל מה שנחוץ להוצאת הספר. למשל, מתברר שכדאי שתהיה לספר הוצאה משלו, עם שם ולוגו וגם מייל ליצירת קשר שיהיה בתוך הספר וגם דאנאקוד, שזה הבר קוד שמאחורי הספר, וכריכה וכיתוב לכריכה ועוד ועוד מיליון פרטים.
ויש גם את מה שאני רוצה, היכן ישאלו אותי שאלות על הספר, היכן יספרו לי קוראים על התהליך שעברו, וכל עניין כזה מתורגם ללמידה, להחלטות, לעשייה. ומיום ליום הספר מתקדם אל דלת היציאה של הדפוס ואל החנויות.
האם אני מוכנה? אולי אני מתחבאת מאחורי ההכנות, כדי לא להיות באמת מחוברת לעובדה שהנה, אוטוטו הספר יוצא מידיי אל העולם? ועולות עוד שאלות ועולים פחדים… והעולם, האם הוא מחכה לספר, האם הוא מוכן לו ומה יגיד עליו? האם הספר יצליח להביא להרבה אנשים את הריפוי שהוא נושא בחובו?
מצד שני, יש בי תחושה של דחיפות, שצריך לעשות הכל, ומהר. אך לאן אני רצה? למה הדחיפות, אולי רגע לעצור, להשתאות על המסע שלי עם הספר, להתפעל מהמסע עצמו.
נוכחתי לראות שהקצב מהיר מדי בשבילי, ואני מחליטה להאט כדי להתבונן על הדרך וליהנות ממנה. הרי הרגע הזה שבו אני עובדת על ספרי הראשון לא יחזור שנית, כמו אֵם עם ילדה הראשון – כל לידה היא לגמרי אחרת.
